מכתב שכתבתי היום לשר גלעד ארדן, השר הממונה על רשות השידור.

אל: מר גלעד ארדן, השר הממונה על רשות השידור.

נכון, כעובד רשות השידור אינני יכול להיחשב אובייקטיבי בעיניך. אבל מכיוון שהיוזמה לכתוב אליך היא שלי בלבד, ונובעת מתוך מצוקתי האישית, אני מאמין, בצניעות, שתקדיש דקות אחדות לקריאת מכתבי זה.

כאמור, אינני מייצג שום ועד פעולה או כל גוף אחר. אבל מנגד, אני משוכנע שמה שכתבתי מייצג בהחלט מאות מחבריי, עובדי הרדיו ברשות השידור, ברובם אנשי מקצוע מעולים, חרוצים ואיכפתיים, שעובדים בשכר עלוב ומבייש, בתנאי עבודה מחפירים, תוך מאבק יומיומי על ההישרדות - האישית והמקצועית. ואצלנו, אנשי התקשורת, אתה יודע, החיים זה המקצוע והמקצוע הוא החיים...

על תשומת לבך תודתי נתונה לך מראש.

כל הכתבות בעיתונות וכל הפוסטים ברשתות החברתיות, שפורסמו לאחרונה, בעניין סגירת רשות השידור, כורכים את הטלויזיה והרדיו בחבילה אחת. נכון, הערוץ הראשון של הטלויזיה ושמונה תחנות השידור של "קול ישראל" הן אכן תחת המטריה של רשות השידור. אבל, המטריה הזאת איננה מטריה קדושה כבר מזמן. היא דולפת, דהוייה ושבורה מזה שנים. ובעוד של"קול ישראל", על כל רשתותיו, מאזינים יותר מלכל תחנת רדיו אחרת בישראל, הערוץ הראשון סובל ממיעוט צופים, מתדמית ירודה וממיאוס של הציבור, משלם האגרה.

זה פשוט מדהים, אבל אפילו הצצה חטופה בתגובות הטוקבקיסטים לכתבות ולפוסטים מלמדת, שכמעט כולם מחייבים את סגירת הרשות. כי כך לימדו אותם לחשוב. כולם שוללים את קיומו של הערוץ הראשון, תוך התעלמות מוחלטת מן העובדה, שאם יירד הכורת, הוא יירד גם על תחנות הרדיושל קול ישראל, ובהן תחנות שהם עצמם, אותם חותמי הטוקבקים, מאזינים להן כל יום וכל היום.

אינני מתיימר לגלות בקיאות במספרים האמיתיים של תקציב רשות השידור, ובחלוקתו בין המדיומים (טלויזיה/רדיו), אבל אני בטוח שכל אחד יודע היכן נמצא הכסף האמיתי. וזהו זרע הפורענות, אדוני - לא פחות! כי את התמורה האמיתית לאגרה מספק הרדיו, נכון לעכשיו (וגם להרבה זמן אחורה...) לצער כולנו, הערוץ הראשון, למרות שניתן למצוא בו כמה תכניות מעולות, איננו מהווה אלטרנטיבה ראויה לערוצים הנצפים בישראל, נטולי חובת האגרה. אבל הרדיו עכשווי, מחדש, משתדל ובעיקר כאמור, מואזן ובגדול. ואגב, למרבה האירוניה, מתקיים בעיקר מן הפרסומות ולא מן האגרה.

 עם כל הכבוד לך, אדוני, גם אתה, השר הממונה וגם אני, הקטן, יודעים שלקרוא לסגירת רשות השידור זה סקסי יותר, דרמטי יותר, מעורר רעש גדול יותר. וגם במישור המעשי, יש להודות, זה  הרבה יותר קל ופשוט... שכן, כל הסתכלות שונה על הבעיה של רשות השידור (קרי: הפרדה של הטלויזיה מן הרדיו), מצריכה עבודה הרבה יותר יסודית ורצינית: לימוד העובדות, נבירה בפרטים הקטנים, ייעוץ של אנשי מקצוע אובייקטיביים ובלתי-תלויים וכו'. ולכך נדרש הרבה אומץ אישי ופוליטי מצד מקבלי ההחלטות.

אשר על כן, וזו מהות יוזמתי לכתוב אליך, מר ארדן: אם אתה רוצה באמת להשפיע ולהטביע את חותמך על גורלו של השידור הציבורי בישראל, הפרד את הטיפול בטלויזיה מן הטיפול ברדיו !

אני משוכנע שעל- כך תזכה להערכה גדולה שתיזכר לאורך ימים, הרבה יותר מן ההחלטה על סגירה גורפת של הרשות, שתיזכר לא יותר מאשר גחמה של רגע, שתוצאותיה מוטלות בספק.

שנה טובה וחתימה טובה,

גדי ליבנה,

 

עובד "קול ישראל"

בשכר של -.5500 ₪ לחודש.

 

 

קן הנסלי בן 68

שלום חברים.
את הבלוג הראשון שלי אני רוצה להקדיש לקן הנסלי, שחוגג היום (24 באוגוסט) את יום הולדתו ה-68.
הנסלי, לדעתי, יכול להיחשב כמוסיקאי המתוסכל והמפוספס ביותר של הרוק הבריטי בשנות ה-70. הוא ניחן בהשראה לכתיבת שירים נפלאים, ביכולת נגינת קלידים וירטואוזית, ולא פחות חשוב: הוא ידע לקבץ סביבו חבורת מוסיקאים נפלאה שאיתה הקים את "אוריה היפ", הרכב הפרוג-רוק-פסיכדליה מהטובים שידענו. היו שם מיק בוקס, גיטריסט אדיר ודיויד ביירון, זמר נדיר ביכולותיו ובצבע קולו (אגב, גם הוא מפוספס בגדול) והיו שם אנרגיות נפלאות והפקה משובחת ומהודקת. אבל דבר אחד חשוב לא היה שם, ועד היום לא ברור למה - הם לא הצליחו לפרוץ אל פסגת הרוק ולהתחרות על אחד המקומות החשובים ברוק, לצד "דיפ פרפל" למשל. ובהתחשב בעובדה שרוב להיטיה הגדולים של "דיפ פרפל" הם קאברים לשירים של אחרים (כמו "ללניה", "האש" "קנטאקי וומאן" ואחרים), הרי שסימן השאלה הוא באמת זועק עוד יותר. קחו למשל, את יצירת המופת "בוקר ביולי" ותבינו על מה אני מדבר. גם ביצוע וירטואוזי של בוקס-הנסלי-ביירון וגם
מנגינה סוחפת ומרגשת. אז מה התפספס שם? לא יודע. אולי למישהו מכם יש תשובה. מצרף כאן את האלבום הנפלא "הבט בעצמך" מ-1972, (שקראנו לו אז "הראי", על שום עטיפתו). מזל טוב לקן הנסלי.